פרשת ויקהל – המשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם? אהובה קליין

שלום לכולם
בפורום תמצאו פירושים, תובנות וחידודים על 'פרשת השבוע'
מאמתחתה של הגב' אהובה קליין.
מדי פעם גם נזכה לצפות בתמונות אותן ציירה, על נושאים תנ"כיים.
הרגישו בנוח להוסיף 'חידושים' ו'חידודים' רלוונטיים.

פרשת ויקהל – המשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם? אהובה קליין

הודעהעל ידי אהובה קליין » 24 פברואר 2022,14:04

פרשת ויקהל – המשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם?
מאת: אהובה קליין.
:bow: :bow: :bow: :bow: :bow: :o
בפרשה , משה מקהיל את כל עם ישראל – ומתאר להם את עניין המשכן וכליו. על פי אבן עזרא: התכלית היא: להשמיע לכל העם על מטרת המשכן וכליו כדי שהכול יתנדבו לתרום חומרים למען תכנית מקודשת זו.
כך הכתוב מתאר :" וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.
וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ. כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן: לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה. [שמות ,ל"ה, כ"ב-ל]
השאלות הן .
א] כיצד נהגו עם ישראל - בתרומת המשכן?
ב] מהי חכמת הלב?
תשובות.
עם ישראל תורם למשכן.
הכתוב מתאר: " ויָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ......"
דעת מקרא מציע שלושה פירושים- למילים : "אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ":
א] כל מי שליבו הרים ונשא אותו ממקומו לתרום למשכן.
ב] כל מי שהחליט בליבו מחשבה להרים תרומה..
ג] כל מי שעשה ליבו אותו לנשיא - לנדיב. נדיב – הוא שר מורם מהעם.
על פי רבנו חיים יוסף דויד אזולאי [החיד"א]
התורה מתארת זאת בתור פלא - שבין כל בני ישראל לא נמצא אף איש אחד,
אשר החליט להביא תרומה למשכן - ובסוף ,חלילה התחרט - אלא כל מי שעלה במחשבתו לנדב תרומה למשכן - קיים זאת הלכה למעשה.
כל זה כנגד מה שאנחנו פוגשים רבות בחיינו, כי ניסיון החיים מוכיח: שפעמים רבות קיים מרחק רב בין המחשבה- לביצוע בפועל. אך כאן כל מי שהחליט לנדב את תרומתו למשכן - קיים זאת בפועל ובאופן זה - נעשה שותף למעשה הקדוש של הקמת המקדש - ולהשריית השכינה בקרב העם.
"תורה תמימה" סובר: כיון שאדם גמר בליבו להביא תרומה ואמר זאת- לפיכך חייב לקיים, אבל זה נוהג בעניין נדרי קודש- אך בנדרי חולין ,אינו חייב ,אלא אם כן הוציא בשפתיו, אם חשב בלבו לתרום למטרת צדקה - חייב לבצע זאת באופן מעשי.
"חידושי הרי"ם אומר על ה מילים: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.."
עניין נדבת המשכן היה משום תשובה למעשה העגל ועל כך אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"
מכאן, שאותם אנשים שחטאו בחטא העגל, נעשו כעת בעלי תשובה - הם הגיעו למדרגה יותר גבוהה מן הנשים שלא השתתפו כלל במעשה העגל ומטעם זה מציין הכתוב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים..," לפי שהם היו למעלה מהן.
רבינו בחיי אומר על המילים:
"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב": תחילה באו רק הנשים וכאשר הגיעו האנשים עם תרומותיהם - כבר ראו שם את הנשים שהביאו את נדיבותן תחילה - וזוהי מעלה גדולה בקרב הנשים, שהרי בזמן מעשה העגל - הן לא הסכימו לנדב את תכשיטי הזהב כפי שכתוב:
"וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן" [ שמות ל"ב, ג] לא כתוב: באוזני נשיהם - לפי שהנשים סרבו להשתתף בחטא העגל ועל כך רמז שלמה המלך:
"אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף, מָצָאתִי--וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה, לֹא מָצָאתִי".[ קהלת ז', כ"ח]
ודבריו רומזים על: "וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" [שמות ל"ב, ד]
אבל כעת , כאשר הצטוו עם ישראל לנדב למשכן –הנשים רצו לתת מתכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול וזאת למרות אהבתן הטבעית - לתכשיטיהן ועיקר שמחתן וחמדתן - הן הביאו מכל סוגי התכשיטים שברשותן:
"הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב" ובכל תרומותיהן אלה - הן קדמו לאנשים. עוד הוכחה מביא רבינו בחיי- שהנשים הקדימו את הגברים- על סמך דקדוק הלשון כדבריו -"כי כן יורה לשון על לשון"- מתוך דברי ישעיהו הנביא:
"וַיֻּגַּד, לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם, עַל-אֶפְרָיִם" [ישעיהו ז', ב]
רבינו בחיי מוסיף: הנשים הצדיקות קיבלו על כך שכר - [על פי פרקי ר' אליעזר ספר מדרשים ואגדות ממעשה בראשית וימות עולם עם מנהגים ודינים. יש הקוראים אותו ברייתא דרבי אליעזר ,או הגדת רבי אליעזר. הספר מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקונוס המכונה הורקונוס הגדול].
הן קיבלו שכר על כך - הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
לפי שזה התרחש בר"ח - בעולם הזה - הן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים ובעולם הבא - הן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים – לפי שנאמר: "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". [תהלים ק"ג, ה] הכוונה שהן מתחדשות - כפי שהנשר מרבה לחדש נוצותיו.
הרב חיים ליב הלוי שמואלביץ, מסביר: " צריך ללמוד ממעשה המשכן על האדם עצמו, כי אם יש בכוח האדם לעשות: "עולם הבא" בתוך המשכן- על אחת כמה וכמה כשהקב"ה עצמו עשה את האדם בדמות של מעלה כמו שנאמר: "בצלמנו ובדמותנו"-"בצלם אלוקים"- כמה עולם הבא מונח בעשייתו- ונלמד מזה שאם המקדש היה צריך להיות כולו קודש מראשיתו ויסודו- כדי לעשות ממנו עוה"ב על אחת כמה וכמה שצריך האדם להיות כולו קודש מראשיתו" [מתוך ספר: "שיחות מוסר- שערי חיים" של הרב].
חכמת הלב.
כתוב על הנשים שטוו את החוטים והביאו את תרומתן למשכן:
"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב,.."
וכן גם על אומני המשכן נאמר:
"וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה".[להלן: ל"ה, י']
הרב מאיר רובמן [בספרו: "זיכרון מאיר"] מסביר : מתברר שמפסוק זה ניתן ללמוד: שכדי לקיים את כל ציוויי ה' - חייב אדם להיות גם חכם מח וגם חכם לב. "חכם לב"—הוא חכם בפנימיותו ורגשותיו.
לדוגמא: נתבונן בבלעם מצד אחד הייתה בו חכמה, הגמרא מציינת: כי הוא היה נביא כמשה [מסכת ברכות ל"ד] מנגד הוא הצטיין ברשעותו- לכן נשאלת השאלה: היכן הייתה חכמתו? מכאן שזו הייתה רק חכמת מח - אך לא חכמת לב !
למה הדבר דומה? לאדם שיש ברשותו מחסן עמוס תרופות הדבר אינו מבטיח שיחלים ממחלותיו כלל - אלא על מנת להבריא - עליו לבלוע את התרופה על פי ההנחיות ורק בתנאי זה יוכל להבריא . באופן דומה כך גם התורה הקדושה- התורה מרפאת את הנפש עד אשר האדם יקבע את דברי התורה בפנימיותו – ברגשותיו הפנימיים ובליבו!
כיצד יוכל האדם לבדוק את עצמו אם הוא באמת חכם לב- כלומר האם התורה באמת השתרשה בפנימיותו? או שמא היא רק בגדר - חכמת המוח? - על כך חייב האדם להתבונן בתוך רגשותיו- האם הוא ירא לחטוא בעבירות? כי אדם שהוא ירא שמים - לא יאכל נבלות וטרפות ואותו אדם יזהר ממאכל שהתערב בו סם המוות.
האם הפחד מפני חשש איסור נבלות וטריפות - שווה לפחד שיש לו כאשר מתעורר חשש מסוים לתערובת סם המוות באוכל? התשובה היא: כל זמן שאין הפחדים האלה שווים - ההוכחה היא: שהפחד מפני סם המוות מושרש בליבו פנימה, ואילו הפחד מהעבירה אינו , אלא בשכלו ובמוחו - אך לא בליבו!
לכן, לימוד המוסר מתוך עיון בענייני יראת שמים- זהו האמצעי להחדרת פחד האיסור בלב וזוהי חובה של כל יהודי ועל כך אנו מתפללים בכל יום:
"ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך.." ובתפילה זו על: "ותן בלבנו" [ואין אנו מבקשם: "ותן במוחנו" [ מתוך "לקח טוב"]
"משך חכמה" מסביר : כי בצלאל ינק את שורשי קדושתו משני מקורות: משבט יהודה - שקפץ ראשון למים בזמן קריעת ים סוף - והוא : נחשון בן עמינדב , נכדו של חור שנהרג היות ולא השתתף בחטא העגל , הסגולות האלה הכשירו את בצלאל בן אורי לעבודת ה' במסירות נפש והכניעו את ליבו לעבודת הקודש ללא התחכמות.
רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר: על פי דברי חז"ל [מסכת ברכות נ"ה] את מהות חכמי הלב:" אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה"[ דניאל כ', כ"א] ה' מעניק חכמה מחכמתו - רק למי שחנון כבר בחכמה ושכבר פיתח בתוכו את מתנת החכמה האנושית והטבעית.
ה"נתיבות שלום"- מתייחס לפתיח של הפרשה:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [להלן: ל"ה, א] ושואל: מדוע נאמר: "עדת ישראל" ולא "בני ישראל" וכך נאמר גם בהמשך הפרשה ובסיומה?
תשובתו: נאמר: [במסכת סוטה ג']"אין אדם עובר עבירה ,אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות לפי שהדעת היא היסוד של היהודי - לדעת את ה' והיות שזה עיקר הגלות שגלה עמי מבלי דעת - לכן הייתה הגאולה על ידי משה שהיה בו מידת הדעת של כלל ישראל - והוא הכניס בהם דעת וכך יצאו מהגלות , עניין הדעת מוזכר גם בנושא המשכן וכליו ולכן ה' העניק לבצלאל בן אורי את התכונות:
רוח החכמה, תבונה ודעת - כי מטרת הקמת המקדש הייתה להכניס דעת בכלל ישראל.
הארי ז"ל [ב"ספר הגלגולים"] אמר: כי כל מצווה חייבת להיעשות באמצעות: שלושה דברים:
א] מחשבה. ב] דיבור, ג] מעשה. מטעם זה הדגישה התורה:
"וכל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה". המצווה צריכה להיעשות בשלושת יסודות אלה-היינו בכל לב ובכל נפש! [מתוך "באר משה על התורה"/הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין]
לסיכום, לאור האמור לעיל: לומדים אנו - כי כל המצוות שהיהודי מקיים נובעות מתוך נדיבות הלב וחכמת הלב- וככל שיראת שמים גדולה יותר- כך גם נדיבות הלב וחכמת הלב מתעצמים.
כך פעלו עם ישראל בתרומות למשכן. ויפים וחשובים דברי דוד המלך:
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.[תהלים נ"א, י"ב]
"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִילָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד." [שם, קי"א, י]
'בראי התנ"ך'

http://ahuvaklein.blogspot.com/
אהובה קליין
דברי חכמים
 
הודעות: 1315
הצטרף: 16 יוני 2009,14:04

חזור אל פרשת השבוע

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד

cron