פרשת בחוקותיי- מה הקשר בהפטרה?/ אהובה קליין.
פורסם: 18 מאי 2022,14:04פרשת בחוקותיי - מהו הקשר בהפטרה?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת במילים: "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִיתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". [ויקרא כ"ו, ג-ז]
בהמשך נאמר:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹות לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹוטֹות עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל -הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. וְאִם -בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת –כָּל -מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹויְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹויְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂונְאֵיכֶם", [שם, כ"ו, י"א-י"ח]
בהפטרה [בספר ירמיהו] אנו קוראים:
"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי--בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי יְהוָה". [ירמיהו ט"ז, י"ט- כ"א]
בהמשך ירמיהו מבדיל בן איש הבוטח בה' לבין איש שבוטח באדם:
"כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" [ירמיהו י"ז, ז- י"א]
השאלות הן:
א] מה המשמעות: "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺוַתי תִּשְׁמְרוּ,.."?
ב] הקשר בין הפרשה להפטרה - ההבדל בין אדם הבוטח בה' לבין הבוטח באדם?
תשובות
"אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ.."
ה"נתיבות שלום" שואל: הרי יהודי חייב לקיים את כל התורה - שלא על מנת לקבל פרס. אם כן, מדוע נאמר: אם בחוקות ה' נלך - נקבל שכר? ומדוע נאמר: "תֵּלֵכוּ"- מהו עניין לשון ההליכה הזו, מדוע לא נאמר: "אם את חוקותיי תקיימו ?
תשובתו על פי מדרש [ויק"ר ל"ה, ד]
הכוונה לחוקים אשר באמצעותם ה' חקק את השמים ואת הארץ, לפי שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה, אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי". [ירמיהו ל"ג, כ"ה] הכוונה לחוקים שבהם ה' חקק את השמש והירח.
כמו שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻוקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" [שם ל"א, ל"ד] ונאמר: "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו; בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ" [משלי ח', כ"ט] יש חוקים שבאמצעותם ברא ה' את החול: "הַאוֹתִי לֹא-תִירָאוּ נְאֻם-יְהוָה, אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק- עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ; וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ". [ירמיהו ה, כ"ב]
וישנם חוקים שנועדו לברוא את התהום:"בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם". [משלי. ח, כ"ז] על פי דוגמאות אלה- אנו לומדים: כי ה' ברא את - השמים ואת הארץ על ידי חוקים, כמו שנאמר: "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה: כִּי הוּא צִיווָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם; חָק- נָתַן, וְלֹא יַעֲבוֹר". [תהלים קמ"ח, ה-ו']
מכאן, שלכל הבריאה- ישנם חוקים וסדר קבוע שקבע ה' להם, וסטייה הקטנה ביותר –אפילו כחוט השערה- מסדרי הבריאה- תגרום חלילה לחורבן העולם.
הרי כל הבריאה תלויה בחוקיה וסדריה.
צריך לדעת: כי שורש כל החוקים- הם חוקי התורה, כל טבע העולם תלויים בזה: כאשר ישראל מקיימים את חוקי התורה - על ידי זה גורמים להעמיד על מכונם את כל סדקי הבריאה התלויים בחוקי התורה.
בלי חוקי התורה- אין קיום לבריאה.
לכן "השכר" שה' מבטיח עבור קיום המצוות - אין זה שכר עבור המצוות - אלא ,זוהי מציאות וסדר הבריאה - שם אנו מקיימים את חוקי התורה, הרי מידה כנגד מידה - סדרי הבריאה קיימים – הגשם בעתו, ונתנה הארץ יבולה.. ואם חלילה אין אנו מקיימים את חוקי הבריאה נוצר, חלילה- חורבן העולם.
דוגמת חוקי החול: החול תפקידו לתחום גבולות לים ואם חוקי החול מתבטלים, חלילה, הים מציף את כל העולם!
מכאן, שאם מתחוללת רעידת אדמה, חלילה - ואלפי אנשים נמחים- זו תוצאת - "ואִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" גם כל סוגי המחלות- נובעים משינוי הטבע והסדר, שהרי ה' ברא את האדם באופן ישר, אך אם אינו מקיים את חוקי התורה - גם בגופו ,אין מתקיימים חוקי הטבע וסדרי הבריאה.
לכן אם נלך בחוקי התורה - כל הבריאה תתנהל כסדרה ותשפיע עלינו ברכות. לפי שחוקות שמים וארץ תלויים בקיום חוקי התורה - וללא חוקי התורה - הבריאה אינה יכולה להתקיים!
על לשון: "..תֵּלֵכוּ" - הכוונה: שכל הליכותיו של האדם - באמצעות הלב והמוח - שיהודי קובע במוחו- אמונה בהירה ומשריש את האמונה גם בלבו ומפעיל את כל אבריו למען רצון ה'.
"ואִם-בְּחֻקֹּתַי תלכו"- הכוונה: שהאדם מתנהג בקדושה - כחוק ולא יעבור עליו.
ובעניין השלום ועל ידי ששלם במידה - זוכה לבחינת שלום.
במהר"ל כתוב: ישנם שלוש בחינות של שלום:
אדם שלם עם עצמו, עם בוראו ועם חבריו.
ויש שאינו שלם עם עצמו – בבחינת - " אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי". [תהלים ל"ח, ד].
הכוונה: שהמוח מעוניין בכיוון מסוים - אך הלב רוצה אחרת. מצב מעין זה - נובע מחמת פגמים
וע"י תיקון המידה הוא יהיה שלם עם עצמו.
על פי פירוש "מלא עומר" : אם עם ישראל יהיו עמלים בתורה , יהיה להם קל לשמור על מצוות לא תעשה – כי עצם העיסוק בתורה - מציל את האדם מן היצר הרע כפי שאומרים חז"ל: "בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא" [כשעוסק בתורה היא מגינה ומצילה אותו]
ר' משה- ליב מססוב מבהיר באמצעות משל: אדם הנכנס לארמונו של מלך ומתייצב לפניו כדי לבקש בקשה - הוא חש יראה ופחד. לא כן , כאשר מגיע בעל מלאכה אל הארמון ועליו לבצע פעולה מסוימת בהתאם לדרישת המלך, אילו היה עושה זאת מתוך יראה ואימה - הדבר היה מפריע לו לבצע את מלאכתו כראוי.
הקשר להפטרה [ספר ירמיהו]
הקשר מתבטא בכך: בפרשת בחוקותיי התורה מתארת את הברכות - אם בחוקי ה' נלך ומה יקרה - ואם חלילה - לא נלך בחוקי ה' ? התוצאה תהיה ,חלילה -קללה.
אומר הנביא ירמיהו:
"כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ" בהמשך אומר הנביא: מה יהיה עונשו של אותו איש - הוא יהיה כמו עץ העומד יחידי וערירי במדבר שאין מגיע אליו שפע מן השמים וגם משכניו לא יקבל טוב וגם שורשיו לא יספקו לו שפע - מהסיבה: שהוא נמצא בארץ מלחה ואינה מיושבת.
מנגד: " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ". אדם הבוטח בה' - לא רק שהוא בוטח בכך שה' הוא מסבב הסיבות - אלא מבין שהדבר לא יבוא על ידי סיבה פלונית - או אדם מסוים- אלא הוא בוטח בה' באופן מוחלט - כי רק מה' תבוא עליו ישועה והוא אינו סומך על בני אדם ,או על אמצעים טבעיים אחרים - אדם כזה – הוא מבורך - כעץ השתול על מים ונותן פירות – הוא אינו חושש ממכת חום שתפגע בו - אלא תמיד עליו יהיו רעננים. אפילו בשנת בצורת - לא ידאג ולא יפסיק לתת את פירותיו.
ואומר הנביא ירמיהו: אם תשאל לגבי אנשים שבוטחים בה' ואינם מצליחים?
על כך עונה הנביא: הביטחון של האדם חייב להיות שלם לגמרי, שהרי כל המידות הרעות וציורי החטאים אורבים תמיד על הלב - שהוא שולט על האדם ומנסים לבלבלו ולהחטיאו - זהו טיבו של הלב האנושי המסוגל בכל רגע להתהפך ולגרום לאדם לשנות את דעתו.
לכן מה שמתרחש אצל כל אדם - רק לה' הדבר ידוע - אם אותו אדם בוטח בה' באופן מוחלט, או לא.
מהטעם שה' חוקר כליות ולב ויודע את המחשבות הנסתרות - המתחוללות בקרבו.
זה ההבדל בין ראייתו של אדם - הרואה רק את המעשים החיצוניים של בני אדם - אך אינו יכול לדעת את מחשבותיו של האדם.
ומדגיש הנביא - כי מלבד הביטחון המוצק של האדם בה' , הוא חייב להקפיד שגם מעשיו החיצוניים יהיו טובים ולא יסתירו את ביטחונו בה'.
ואם האדם חפץ להתעשר ואוסף כסף, ונכסים במרמה ובדרכים שאינן כשרות, הוא דומה לעוף שנקרא בשם: קורא - אשר דגר ולא ילד-ובלשון הנביא:
"קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" [ ירמיהו י"ז, י"א]
אותו עוף דרכו לדגור על הביצים של עופות אחרים- שאינם שייכים לו וכאשר אותם גוזלים יגדלו הם יגלו ויבינו שאינו אביהם- ויעזבוהו- כך נוהג אדם בדרכים שאינן הגונות ובחצי ימיו העושר יעזבהו ומצבו יהיה גרוע יותר ממי שמעולם לא היו לו נכסים רבים- וכך ירגיל את עצמו לדרכים פסולות ובאחריתו הוא יהיה נבל- כל התנהגותו זו תהיה טבועה בתוכו וירגיל עצמו לחמוס ולעשוק ולעשות מעשי נבלה.
ויש עוד נקודה מעניינת בדברי הנביא ירמיהו הסובר: כי כיסא כבודו של ה' – הוא מקום המקדש:
"כִּיסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן--מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל- עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה". [שם, י"ז, י"ב –י"ד]
במקום המקדש ה' השכין את שכינתו- והנהגתו שם היא בהשגחה פרטית.
מי שישראל בוטחים בו שזהו ה'- וכיסא כבודו במקדש - לכן כל העוזבים את ה' - התוצאה תהיה: שהם יתביישו - לפי שעזבו את שכינתו במקדש ובמקום זה הלכו לסמוך על בני אדם—אותם אנשים שסרו מדרכי ה'- הם יהיו לדיראון עולם - כאילו נכתבו שמם בספר והתפרסמו בכל העולם כי עזבו מקור מים חיים - את ה'.
וכאן בפרשה נאמר: רעיון דומה-
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם".
"נתיבות שלום" אומר על כך- כי כאן מדובר במדרגה הגבוהה ביותר של יראת האדם את ה' -מתוך אהבה ומגודל האהבה הזו האדם חס וירא מללכת כנגד רצון ה', שמא יתרחק מה' ותיפגם אהבתו אל הבורא.
לסיכום, לאור האמור לעיל: הקו המשותף בין הפרשה להפטרה: העולם מתחלק לשני חלקים- זה כנגד זה: החלק המיוצג על ידי: "ארור" ומנגד החלק המיוצג על ידי "ברוך"
החלק ה"ארור"- הם האנשים הבוטחים בבני אדם ומתרחקים מה' וזהו כישלון - כאשר ישנה מחשבה – שהאדם מנהל את העולם הזה ואף קובע את אשר יתרחש בו.
דבר הזה גם גורם להסתמך על מדינות שונות- כאילו בכוחם לחולל את הטוב ובעקבות כך, חלילה, אותם אנשים מתרחקים מבורא עולם.
ואילו החלק ה"ברוך"- הם האנשים הבוטחים רק בה' ולכן מבורכים –בדומה לעץ
ששורשיו יונקים מים-והוא עשיר בפירות משובחים.
יהי רצון שעם ישראל יתחזק באמונה ויתחבר לחוקי התורה והמצוות.
וכך יהיה ראוי לברכה: " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ".
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת במילים: "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִיתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". [ויקרא כ"ו, ג-ז]
בהמשך נאמר:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹות לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹוטֹות עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל -הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. וְאִם -בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת –כָּל -מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹויְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹויְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂונְאֵיכֶם", [שם, כ"ו, י"א-י"ח]
בהפטרה [בספר ירמיהו] אנו קוראים:
"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי--בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי יְהוָה". [ירמיהו ט"ז, י"ט- כ"א]
בהמשך ירמיהו מבדיל בן איש הבוטח בה' לבין איש שבוטח באדם:
"כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" [ירמיהו י"ז, ז- י"א]
השאלות הן:
א] מה המשמעות: "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺוַתי תִּשְׁמְרוּ,.."?
ב] הקשר בין הפרשה להפטרה - ההבדל בין אדם הבוטח בה' לבין הבוטח באדם?
תשובות
"אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ.."
ה"נתיבות שלום" שואל: הרי יהודי חייב לקיים את כל התורה - שלא על מנת לקבל פרס. אם כן, מדוע נאמר: אם בחוקות ה' נלך - נקבל שכר? ומדוע נאמר: "תֵּלֵכוּ"- מהו עניין לשון ההליכה הזו, מדוע לא נאמר: "אם את חוקותיי תקיימו ?
תשובתו על פי מדרש [ויק"ר ל"ה, ד]
הכוונה לחוקים אשר באמצעותם ה' חקק את השמים ואת הארץ, לפי שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה, אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי". [ירמיהו ל"ג, כ"ה] הכוונה לחוקים שבהם ה' חקק את השמש והירח.
כמו שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻוקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" [שם ל"א, ל"ד] ונאמר: "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו; בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ" [משלי ח', כ"ט] יש חוקים שבאמצעותם ברא ה' את החול: "הַאוֹתִי לֹא-תִירָאוּ נְאֻם-יְהוָה, אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק- עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ; וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ". [ירמיהו ה, כ"ב]
וישנם חוקים שנועדו לברוא את התהום:"בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם". [משלי. ח, כ"ז] על פי דוגמאות אלה- אנו לומדים: כי ה' ברא את - השמים ואת הארץ על ידי חוקים, כמו שנאמר: "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה: כִּי הוּא צִיווָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם; חָק- נָתַן, וְלֹא יַעֲבוֹר". [תהלים קמ"ח, ה-ו']
מכאן, שלכל הבריאה- ישנם חוקים וסדר קבוע שקבע ה' להם, וסטייה הקטנה ביותר –אפילו כחוט השערה- מסדרי הבריאה- תגרום חלילה לחורבן העולם.
הרי כל הבריאה תלויה בחוקיה וסדריה.
צריך לדעת: כי שורש כל החוקים- הם חוקי התורה, כל טבע העולם תלויים בזה: כאשר ישראל מקיימים את חוקי התורה - על ידי זה גורמים להעמיד על מכונם את כל סדקי הבריאה התלויים בחוקי התורה.
בלי חוקי התורה- אין קיום לבריאה.
לכן "השכר" שה' מבטיח עבור קיום המצוות - אין זה שכר עבור המצוות - אלא ,זוהי מציאות וסדר הבריאה - שם אנו מקיימים את חוקי התורה, הרי מידה כנגד מידה - סדרי הבריאה קיימים – הגשם בעתו, ונתנה הארץ יבולה.. ואם חלילה אין אנו מקיימים את חוקי הבריאה נוצר, חלילה- חורבן העולם.
דוגמת חוקי החול: החול תפקידו לתחום גבולות לים ואם חוקי החול מתבטלים, חלילה, הים מציף את כל העולם!
מכאן, שאם מתחוללת רעידת אדמה, חלילה - ואלפי אנשים נמחים- זו תוצאת - "ואִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" גם כל סוגי המחלות- נובעים משינוי הטבע והסדר, שהרי ה' ברא את האדם באופן ישר, אך אם אינו מקיים את חוקי התורה - גם בגופו ,אין מתקיימים חוקי הטבע וסדרי הבריאה.
לכן אם נלך בחוקי התורה - כל הבריאה תתנהל כסדרה ותשפיע עלינו ברכות. לפי שחוקות שמים וארץ תלויים בקיום חוקי התורה - וללא חוקי התורה - הבריאה אינה יכולה להתקיים!
על לשון: "..תֵּלֵכוּ" - הכוונה: שכל הליכותיו של האדם - באמצעות הלב והמוח - שיהודי קובע במוחו- אמונה בהירה ומשריש את האמונה גם בלבו ומפעיל את כל אבריו למען רצון ה'.
"ואִם-בְּחֻקֹּתַי תלכו"- הכוונה: שהאדם מתנהג בקדושה - כחוק ולא יעבור עליו.
ובעניין השלום ועל ידי ששלם במידה - זוכה לבחינת שלום.
במהר"ל כתוב: ישנם שלוש בחינות של שלום:
אדם שלם עם עצמו, עם בוראו ועם חבריו.
ויש שאינו שלם עם עצמו – בבחינת - " אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי". [תהלים ל"ח, ד].
הכוונה: שהמוח מעוניין בכיוון מסוים - אך הלב רוצה אחרת. מצב מעין זה - נובע מחמת פגמים
וע"י תיקון המידה הוא יהיה שלם עם עצמו.
על פי פירוש "מלא עומר" : אם עם ישראל יהיו עמלים בתורה , יהיה להם קל לשמור על מצוות לא תעשה – כי עצם העיסוק בתורה - מציל את האדם מן היצר הרע כפי שאומרים חז"ל: "בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא" [כשעוסק בתורה היא מגינה ומצילה אותו]
ר' משה- ליב מססוב מבהיר באמצעות משל: אדם הנכנס לארמונו של מלך ומתייצב לפניו כדי לבקש בקשה - הוא חש יראה ופחד. לא כן , כאשר מגיע בעל מלאכה אל הארמון ועליו לבצע פעולה מסוימת בהתאם לדרישת המלך, אילו היה עושה זאת מתוך יראה ואימה - הדבר היה מפריע לו לבצע את מלאכתו כראוי.
הקשר להפטרה [ספר ירמיהו]
הקשר מתבטא בכך: בפרשת בחוקותיי התורה מתארת את הברכות - אם בחוקי ה' נלך ומה יקרה - ואם חלילה - לא נלך בחוקי ה' ? התוצאה תהיה ,חלילה -קללה.
אומר הנביא ירמיהו:
"כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ" בהמשך אומר הנביא: מה יהיה עונשו של אותו איש - הוא יהיה כמו עץ העומד יחידי וערירי במדבר שאין מגיע אליו שפע מן השמים וגם משכניו לא יקבל טוב וגם שורשיו לא יספקו לו שפע - מהסיבה: שהוא נמצא בארץ מלחה ואינה מיושבת.
מנגד: " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ". אדם הבוטח בה' - לא רק שהוא בוטח בכך שה' הוא מסבב הסיבות - אלא מבין שהדבר לא יבוא על ידי סיבה פלונית - או אדם מסוים- אלא הוא בוטח בה' באופן מוחלט - כי רק מה' תבוא עליו ישועה והוא אינו סומך על בני אדם ,או על אמצעים טבעיים אחרים - אדם כזה – הוא מבורך - כעץ השתול על מים ונותן פירות – הוא אינו חושש ממכת חום שתפגע בו - אלא תמיד עליו יהיו רעננים. אפילו בשנת בצורת - לא ידאג ולא יפסיק לתת את פירותיו.
ואומר הנביא ירמיהו: אם תשאל לגבי אנשים שבוטחים בה' ואינם מצליחים?
על כך עונה הנביא: הביטחון של האדם חייב להיות שלם לגמרי, שהרי כל המידות הרעות וציורי החטאים אורבים תמיד על הלב - שהוא שולט על האדם ומנסים לבלבלו ולהחטיאו - זהו טיבו של הלב האנושי המסוגל בכל רגע להתהפך ולגרום לאדם לשנות את דעתו.
לכן מה שמתרחש אצל כל אדם - רק לה' הדבר ידוע - אם אותו אדם בוטח בה' באופן מוחלט, או לא.
מהטעם שה' חוקר כליות ולב ויודע את המחשבות הנסתרות - המתחוללות בקרבו.
זה ההבדל בין ראייתו של אדם - הרואה רק את המעשים החיצוניים של בני אדם - אך אינו יכול לדעת את מחשבותיו של האדם.
ומדגיש הנביא - כי מלבד הביטחון המוצק של האדם בה' , הוא חייב להקפיד שגם מעשיו החיצוניים יהיו טובים ולא יסתירו את ביטחונו בה'.
ואם האדם חפץ להתעשר ואוסף כסף, ונכסים במרמה ובדרכים שאינן כשרות, הוא דומה לעוף שנקרא בשם: קורא - אשר דגר ולא ילד-ובלשון הנביא:
"קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" [ ירמיהו י"ז, י"א]
אותו עוף דרכו לדגור על הביצים של עופות אחרים- שאינם שייכים לו וכאשר אותם גוזלים יגדלו הם יגלו ויבינו שאינו אביהם- ויעזבוהו- כך נוהג אדם בדרכים שאינן הגונות ובחצי ימיו העושר יעזבהו ומצבו יהיה גרוע יותר ממי שמעולם לא היו לו נכסים רבים- וכך ירגיל את עצמו לדרכים פסולות ובאחריתו הוא יהיה נבל- כל התנהגותו זו תהיה טבועה בתוכו וירגיל עצמו לחמוס ולעשוק ולעשות מעשי נבלה.
ויש עוד נקודה מעניינת בדברי הנביא ירמיהו הסובר: כי כיסא כבודו של ה' – הוא מקום המקדש:
"כִּיסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן--מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל- עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה". [שם, י"ז, י"ב –י"ד]
במקום המקדש ה' השכין את שכינתו- והנהגתו שם היא בהשגחה פרטית.
מי שישראל בוטחים בו שזהו ה'- וכיסא כבודו במקדש - לכן כל העוזבים את ה' - התוצאה תהיה: שהם יתביישו - לפי שעזבו את שכינתו במקדש ובמקום זה הלכו לסמוך על בני אדם—אותם אנשים שסרו מדרכי ה'- הם יהיו לדיראון עולם - כאילו נכתבו שמם בספר והתפרסמו בכל העולם כי עזבו מקור מים חיים - את ה'.
וכאן בפרשה נאמר: רעיון דומה-
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם".
"נתיבות שלום" אומר על כך- כי כאן מדובר במדרגה הגבוהה ביותר של יראת האדם את ה' -מתוך אהבה ומגודל האהבה הזו האדם חס וירא מללכת כנגד רצון ה', שמא יתרחק מה' ותיפגם אהבתו אל הבורא.
לסיכום, לאור האמור לעיל: הקו המשותף בין הפרשה להפטרה: העולם מתחלק לשני חלקים- זה כנגד זה: החלק המיוצג על ידי: "ארור" ומנגד החלק המיוצג על ידי "ברוך"
החלק ה"ארור"- הם האנשים הבוטחים בבני אדם ומתרחקים מה' וזהו כישלון - כאשר ישנה מחשבה – שהאדם מנהל את העולם הזה ואף קובע את אשר יתרחש בו.
דבר הזה גם גורם להסתמך על מדינות שונות- כאילו בכוחם לחולל את הטוב ובעקבות כך, חלילה, אותם אנשים מתרחקים מבורא עולם.
ואילו החלק ה"ברוך"- הם האנשים הבוטחים רק בה' ולכן מבורכים –בדומה לעץ
ששורשיו יונקים מים-והוא עשיר בפירות משובחים.
יהי רצון שעם ישראל יתחזק באמונה ויתחבר לחוקי התורה והמצוות.
וכך יהיה ראוי לברכה: " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ".