פרשת קדושים - רמזים מדהימים לימים אלו ממש !
מאת: אהובה קליין.
הפרשה פותחת במילים: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". [ויקרא י"ט, א'-ג']
בפרשה זו: אנו קוראים גם על שמירת השבת – שהיא קדושת הזמן וגם על קדושת המקום - שהיא ארץ ישראל.
השבת קוראים בהפטרה בספר עמוס.
"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה: הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר. הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה, וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: אֶפֶס, כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב--נְאֻם-יְהוָה. כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל -הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה, וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ. בַּחֶרֶב יָמוּתוּ, כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי: הָאֹמְרִים, לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ--הָרָעָה. בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל -הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם: נְאֻם-יְהוָה, עֹשֶׂה זֹּאת. ......" [עמוס ט', ז'- ט"ו]
השאלות הן
א] משמעות ומידת הקדושה - כיצד?
ב] מה הקשר להפטרה [עמוס פרק ט']ורמזים לימינו?
תשובות.
מידת הקדושה והמשמעות בפועל.
הגר"א - הגאון רבי אליהו מוילנא מביא את דברי הגמרא- [שבת, ל"ג, ב']: רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר שהסתתרו מאימת השלטון ולמדו במשך שלוש עשרה שנה במערה - עד שיצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". בכל מקום שעברו הביט רבי אלעזר באנשים הטרודים בהבלי העולם הזה - ואינם לומדים תורה, ואז היה מענישם ואילו אביו - רבי שמעון היה מרפא אותם . ונשאלת השאלה מה הייתה סיבת השוני בין הנהגת הבן - רבי אלעזר לבין הנהגת האב - רבי שמעון?
התשובה: רבי אלעזר נכנס למערה בעודו נער צעיר, טרם הכיר את מנהגו של עולם ממש. ולכן כאשר ראה אנשים משחיתים את זמנם לבטלה - הקפיד עליהם להענישם.
לעומתו, רבי שמעון שהיה כבר איש זקן כשנכנס למערה - היה יודע את טיב העולם והרגלי הבריות - אפילו שלוש עשרה שנים במערה לא השכיחו ממנו את התנהלות הבריות בעולם.- לכן הבין את צרכי האנשים ופעל לרפאם.
לדעת הרמב"ם בספר המורה [חלק ג' פרק מ"ז] המילים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"- הכוונה: להתקדש בקיום המצווה, אשר מהן - מן המצוות עצמן, נובעת ושופעת קדושה לישראל..
רבי צדוק הכהן מלובלין סבור: אנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו..."- זאת כדי להכריז- כי המצוות הן, הן יסוד הקדושה. ואם תאמר שקשה לו לאדם להידבק במצוות ה' כתיקונן אז תדע: "כי קדוש אני [הכוונה לקב"ה] " ואני אעזור לכם - כי אני מקור הקדושה – וממקור קדושה זה שופעת קדושה לכל הבא להדבק במידותיו - כמאמרם ז"ל: "כל המקדש עצמו מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה, "קדושים תהיו - כי קדוש אני. ..".הרי אתם אינכם צריכים ליצור את הקדושה היא כבר קיימת - וכל המתנהג בדרך התורה - בקדושה –הרי היא נדבקת בו גם ללא יודעין.
רבי משה אלשייך מסביר את הטעם לכך שמשה מצווה להשמיע את פרשת קדושים-"אֶל -כָּל -עֲדַת בְּנֵי -יִשְׂרָאֵל" ,זאת במטרה ללמדנו: שכל אדם יכול לעלות למדרגה גבוהה של חיי קדושה - אם יהיה חפץ בכך בכל כוחו ומאודו ואין הדבר הזה נועד רק ליחידי סגולה בלבד .
רבי משה סופר בעל "חת"ם סופר" סבור: כי יש כאן הנחיה ברורה שאין התורה דורשת מאתנו קדושה של התבדלות וחיי נזירות ופרישות, אלא הצו של ה' הוא: "קדושים תהיו" בלשון רבים כשאתם נמצאים בתוך קהל גדול ומעורבים עם הבריות.
"שפת אמת" מדגיש : כי פרשת קדושים נאמרה ב'הקהל' כדי להעביר מסר לימודי לכל עם ישראל: על ידי התאחדות והתלכדות של כל חלקי עם ישראל - ניתן להגיע למדרגות הקדושה הרצויות - וזה הדבר שמבטיח הקב"ה לישראל. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" [דברים כ"ג, ט"ו] הכוונה: השכינה שרויה בישראל- כשכל חלקי העם מאוחדים למחנה אחד - כולם שרויים זה עם זה - באהבה, אחווה ושלום!
ה"נתיבות שלום" מביא את דברי רש"י: שנהיה פרושים מן העריות.
הרמב"ן סובר: שהעיקר שהאדם יקדש את עצמו במותר - כדי שלא יהיה נבל ברשות התורה וזוהי מידת הקדושה במידת היסוד.
ההפטרה בספר עמוס, [פרק ט']
"נאמר: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה: הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,..."
המלבי"ם מסביר: כמו שהכושים אינם יכולים להתבולל בתוך העמים הלבנים ,כך גם עם ישראל: אין הם יכולים להתבולל בתוך שאר האומות בגלל הטיב המיוחד והמקורי המאפיין אותם. וההוכחה: שה' העלה את בני ישראל ממצרים- מגלות קשה – למרות זאת הצליחו לשמור על ייחודם עד שה' הוציא אותם ממקום טמא זה בתור- "עם ישראל" - עם המיוחד במינו!
האם ה' יכול להגיד דברים אלה על הפלישתים שהוגלו לכפתור ולארם שהוגלו על ידי מלך אשור - בעודם פלישתים ובתור ארמים? הלא בזמן גלותם נטמעו בתוך העמים שמסביבתם ופשוט נמחקו מעל במת- העולם! לעומתם ,רק עם ישראל מאופיינים בכוח הסבלנות ובעמידה איתנה להחזיק במהותם העצמית והמקורית- ובמיוחד גם בתוך גלות קשה בתוך הגויים!
"פירוש אהבת יהונתן"מסביר : חסד עושה אתנו ה' בכך- שהגויים מבזים ומשפילים את העם שלנו- זאת למען שנתרחק מהם וחלילה לא נתבולל.
משל: לבת מלך שנשבתה על ידי פראי אדם והיא משחירה את עצמה בכוונה - למען לא יחללו אותה שוביה - את כבודה!
עוד הסבר יפה: בן עיר שלא ראה מהי עבודת אדמה של איכר בשדה. כאשר יראה –איכר זורע זרעים באדמה- ודאי יחשבהו לאדם שאינו שפוי בכך שהורס את גרגירי החיטה באופן זה - אך אם יבוא אחרי תקופה מסוימת לשם ויראה את הכול צומח ופורח יבין שהייתה כאן מטרה חשובה וחיונית ![כוכב מיעקב – המגיד מדובנא].
אשר לימינו: עם ישראל שרוי במצב של מלחמה קיומית - חשכה ואור יחדיו מככבים ואין אנו רואים כי מטרות המלחמה מתגשמות נכון להיום.
אך, מתפעלים אנו מהאחדות הנפלאה של חיילנו היקרים - המאוחדים בלב אחד ואל התורה הקדושה מחוברים.
מי ייתן ובקרוב נחזה בע"ה בניצחון מוחץ -האויב האכזר ייצא מובס לעיני כל העולם.
יהי רצון שיתגשמו במהרה דברי הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". [שם ט', י"ג- ט"ו] אמן ואמן.